היעדר מוסר עבודה ונוכחות:
 נתוני נוכחות חושפים ח"כים ושרים שנעדרים רבות מהמשכן (שיאני היעדרויות ספגו סנקציות של שלילת שכר סמלית וזכו לביקורת ציבורית).
הציבור מבקר את העובדה שאין פיקוח ממשי על "זמן העבודה" שלהם. לפי הפירוט למטה

פגיעה בשלטון החוק ובמינויים:
 קידום חוקים להחלשת מערכת המשפט,
ניסיונות להפוך מינויים מקצועיים למינויים פוליטיים (נפוטיזם),
ואי-ציות להחלטות בג"ץ נתפסים כפגיעה ביסודות הדמוקרטיה. לפי הפירוט למטה

שיח אלים ופופוליזם:
 התבטאויות קיצוניות, הסתה הדדית ושימוש בכינויי גנאי (כמו "בבונים" או "אליטיסטים") מעוררים סלידה.
הציבור חש שהנבחרים עסוקים ב"פוליטיקה של זהויות" וריבים אישיים במקום בפתרון בעיות המדינה. לפי הפירוט למטה

התנהלות בזמן המלחמה:
 קיימת ביקורת חריפה על שרים וח"כים שמתנערים מאחריות למחדלי ה-7 באוקטובר,
מתנגדים להקמת ועדת חקירה ממלכתית,
ומפגינים יחס מזלזל או אדיש כלפי משפחות חטופים. לפי הפירוט למטה

ניתוק כלכלי ויוקר המחיה: 
בעוד הציבור מתמודד עם השלכות המלחמה ועליית מחירים,
שכר חברי הכנסת והשרים ממשיך להתעדכן אוטומטית (עלה לכ-48,700 ש"ח לח"כ בתחילת 2026).
העובדה שהח"כים העלו לעצמם את השכר בעודם מקצצים בתקציבים ציבוריים נתפסת כחזירות וניתוק. לפי הפירוט למטה

נסיעות לחו"ל במימון זר: 
הטיסות הרבות של נבחרי ציבור,
לעיתים במימון ארגונים אינטרסנטיים ובזמן חירום לאומי,
מחזקות את תחושת הנהנתנות והשחיתות השלטונית. לפי הפירוט למטה

הביקורת:
 הציבור חש כי המערכת מאפשרת "טפילות" בחסות החוק,
שכן היעדרות מעבודה רגילה בהיקפים כאלו הייתה מובילה לפיטורין מיידיים,
בעוד שבכנסת העונש המקסימלי הוא נזיפה או שלילת שכר סמלית של ימים בודדים.

נסיעות לחו"ל:
 הביקורת הציבורית על נסיעות חברי כנסת לחו"ל מתמקדת בעיקר בחשש לניגוד עניינים,
בבזבוז כספי ציבור ובתחושת "ניתוק" מהמציאות בישראל, במיוחד בעיתות חירום. 

"תיירות פרלמנטרית": 
טענה נפוצה היא שחלק מהנסיעות הן למעשה חופשות במסווה של עבודה,
הכוללות יעדים אטרקטיביים ולו"ז דליל בפעילות דיפלומטית ממשית.

היעדר שקיפות ופיקוח:
 ועדת האתיקה אמונה על אישור הנסיעות,
אך לעיתים היא אינה מתפקדת (כמו בכנסות קצרות) או נתפסת כ"חותמת גומי".
הציבור טוען כי אין בקרה אמיתית על נחיצות הנסיעה ועל התוצרים שלה למען המדינה.

מימון על ידי גופים זרים:
 זוהי אחת הטענות החריפות ביותר-
חברי כנסת רבים טסים במימון של ארגונים, עמותות או גופים מסחריים.
הציבור מבקר זאת כ"טובת הנאה" שעלולה ליצור מחויבות של נבחר הציבור לגוף המממן במקום לבוחרים.

נסיעות בזמן מלחמה או משבר:
 קיימת ביקורת על ח"כים ושרים הממשיכים לטוס לחו"ל גם כשהמדינה נמצאת במצב חירום.
הטענה היא שהם אמורים להיות נוכחים בכנסת, בוועדות ובשטח, ולא "להתאוורר" ביעדים מעבר לים.

שימוש בנסיעות לקידום אג'נדות נגד המדינה:
 קיימת ביקורת (בעיקר מהימין) על ח"כים שנוסעים במימון גופים התומכים בחרם על ישראל (BDS) כדי להשמיע ביקורת חריפה על המדינה בפורומים בינלאומיים.
הטענות המרכזיות לגבי תפקוד חברי הכנסת בישראל נוגעות לרוב למתח שבין זכויותיהם וחסינותם לבין חובותיהם הציבוריות והאתיות.

ניצול חסינות:
 קיימת ביקורת ציבורית על כך שחברי כנסת משתמשים בחסינות המהותית (הפוטרת אותם מאחריות על דעות או מעשים במילוי תפקידם) כדי להתבטא באופן פוגעני או לבצע פעולות שאינן קשורות ישירות לעבודתם הפרלמנטרית.

ניגוד עניינים:
 טענות רבות עוסקות בחברי כנסת הפועלים לקידום אינטרסים אישיים או קבוצתיים במקום האינטרס הציבורי הכללי.
הקוד האתי נועד למנוע מקרים אלו, אך אכיפתו והגדרותיו נתונות לעיתים במחלוקת.

היעדר הגדרה ברורה לתפקיד: 
בניגוד למשרות רבות, תפקידו של חבר הכנסת אינו מוגדר בחוק באופן מפורט,
מה שיוצר לעיתים פער בין ציפיות הציבור (כמו נוכחות בוועדות) לבין הפעילות בפועל.

תפקוד מול הרשות המבצעת: 
עולה טענה כי חברי כנסת מהקואליציה מתקשים למלא את תפקידם כגוף המבקר את הממשלה,
בשל מחויבות למשמעת קואליציונית, דבר הפוגע באיזונים והבלמים.

אתיקה והתנהגות:
 ביקורת חוזרת על סגנון הדיבור,
אי-עמידה בכללי הקוד האתי והיעדר שקיפות מספקת בנושאים כמו הצהרות הון וקשרים עם לוביסטים. 

להלן פירוט הטענות המרכזיות כיום:

ניצול החסינות להפצת מידע כוזב:
 קיימת ביקורת חריפה על כך שחברי כנסת משתמשים בחסינותם המהותית כדי להפיץ תיאוריות קונספירציה או דברי לשון הרע מבלי שניתן יהיה לתבוע אותם.
לאחרונה נדחתה תביעה נגד חברת כנסת שהפיצה מידע כוזב בנימוק שזו חלק מ"מילוי תפקידה", מה שעורר תרעומת ציבורית.

ניתוק כלכלי ושכר גבוה: 
בעוד המשק והציבור מתמודדים עם השלכות המלחמה ויוקר המחיה,
שכר הח"כים עלה בתחילת 2026 לכ-48.7 אלף ש"ח בחודש בשל מנגנון הצמדה אוטומטי.
הטענה היא שהח"כים נמנעים מהקפאת שכרם האישי בזמן שהציבור נדרש לקיצוצים.

היעדר מוסר עבודה ואחריות: 
הציבור מבקר את העובדה שתפקיד חבר הכנסת אינו מוגדר בחוק,
מה שמאפשר "חופש" רב מדי ללא מדדי הצלחה ברורים או חובת נוכחות ועשייה.
קיימת טענה כי חברי כנסת פועלים כ"כל ממזר מלך" ללא הכוונה מקצועית מספקת.

התנהגות ושיח פוגעני: 
ביקורת חוזרת על סגנון דיבור, הסתה נגד אוכלוסיות (כמו ח"כים ערבים) ושימוש בביטויים קיצוניים במליאה ובוועדות.

חולשת הפיקוח על הממשלה: 
נטען כי הכנסת נכשלה בתפקידה המרכזי כגוף המבקר את הממשלה,
במיוחד סביב מחדלי ה-7 באוקטובר והטיפול בנפגעי המלחמה.

היעדר הגדרה ברורה לתפקיד חבר הכנסת:
בעוד שלרוב המשרות הציבוריות יש "תיאור עיסוק" מוגדר, תפקיד חבר הכנסת נותר עמום.

קונספט ה"מנדט החופשי":
 התפיסה המקובלת היא שחבר הכנסת נהנה ממנדט חופשי,
המאפשר לו לפעול לפי שיקול דעתו הבלעדי ללא הגדרה פורמלית של חובותיו.
הטענה נגד גישה זו היא שהיא יוצרת "חור שחור" נורמטיבי,
שבו לא ניתן לדרוש מחבר הכנסת דין וחשבון על הישגים מקצועיים או נוכחות, אלא רק ביום הבחירות.

פער בין זכויות לחובות:
 חוק החסינות מעניק לח"כים זכויות רחבות (כמו חסינות מהותית) בשל "מילוי תפקידם",
אך מכיוון שהתפקיד עצמו אינו מוגדר, קשה לקבוע מתי פעולה מסוימת (כמו נאום פוליטי קיצוני או השתתפות בהפגנה) היא אכן חלק מהתפקיד ומתי היא חריגה ממנו.

עמימות ב"תעסוקה נוספת":
 למרות שקיים איסור על עיסוק נוסף,
היעדר הגדרת ה"עיסוק המרכזי" מקשה על האבחנה בין פעילות ציבורית לגיטימית לבין קידום אינטרסים אישיים במסווה של תפקיד פרלמנטרי.

חוסר בדרישות סף ומדדי הצלחה: 
חברות בכנסת אינה מוגדרת כ"מקצוע" ואין לה דרישות סף מקצועיות, השכלה או ניסיון נדרש.
הביקורת היא שבהיעדר הגדרה, הציבור אינו יכול להעריך אם חבר הכנסת ממלא את שליחותו בתחומי הליבה:
חקיקה, פיקוח על הממשלה וייצוג הציבור.

מתח בין התפקיד הפרלמנטרי למפלגתי: 
חבר הכנסת פועל בשני כובעים –
כנציג מפלגה וכנאמן הציבור כולו. היעדר הגדרה יוצר לעיתים קרובות מצב שבו האינטרס המפלגתי (כמו משמעת קואליציונית) גובר על התפקיד המהותי של ביקורת הממשלה,
ללא כלים חוקיים למנוע זאת.

בשל גורמים אלו ואחרים,
כמחצית מהציבור (46.5%) הסכים בסוף 2025 עם האמירה כי "מוטב לפרק את כל המוסדות הפוליטיים במדינה ולהתחיל מחדש".